שגרה עוזרת לנו לשדר למוח שאפשר לחזור לחיים ולתפקוד, אבל הביטוי "שגרת מלחמה" או "מצב חירום מתמשך" מצביע על מורכבות, ועשוי לשחרר במוח שלנו קורטיזול, שנחשב כ"הורמון הדחק". איך בדיוק מנווטים בין מצב של דריכות יתר לתפקוד רגוע?
אמנם מרבית החברות והארגונים בישראל כבר חזרו לתפקוד מלא, אבל כאמור השגרה הזו היא תחת מעטה שמעורר מתח, באופן מודע או לא מודע.
לאור זאת, אני שואלת את עצמי כמנהלת, אני שואל עצמי כמנהל – איך אני יכול/ה לעזור לעובדים שלי להתמודד עם שגרת החירום, שמקפלת בתוכה מאפיינים של שחיקה, חוסר וודאות, ותנודות רגשיות לנוכח האירועים.
אמנם היכולת הפרודוקטיבית וגם יכולת ההתאוששות משתנות מאדם לאדם, אבל כולנו מבקשים לחוש, שהקשיים שלנו אינם שקופים בפני המנהלים ובפני החברים לצוות.
לפיכך, תנו תוקף לרגשות של העובדים שלכם. הקדישו זמן ועודדו שיח משתף- זה עדיין רלוונטי!
בבוא העת, תחושת השותפות שנרקמה תהווה פלטפורמה לצמיחה. כיצד?
- ראשית, הפרט נוכח לדעת שיש עוד אנשים שמרגישים כמוהו, שהוא לא חריג. זה מרגיע ומעודד.
- הוא יכול גם לגלות, שיש אנשים שמצויים במצוקה גדולה משלו, וזו הזדמנות לתמוך בהם. כך הוא זוכה לתחושת משמעות ומתחבר שוב, או ממקום חדש, למסוגלות ולעוצמות שלו.
- רווח נוסף שגלום בכל קבוצה שמקיימת תקשורת סדירה ומשתפת, הוא "חכמת השבט", מאגר ידע וחוויות שיכול להיות שימושי ומועיל.
התמודדות אישית וארגונית בתקופת משבר לאומי כרוכה ביכולת לבצע ולהכיל שינויים. המחקר מוכיח, כי רובנו זקוקים לכוח קבוצתי על מנת לערוך שינוי. כמו למשל, לשנות את התזונה שלנו, להתחיל לרוץ או ללמוד תחום חדש. מחקר של ג'פרי ווינג מצא, שאם יש לי מישהו לעשות איתו שינוי, הסיכוי שאצליח לבצע אותו גדל פי שלושה! וגם זה מחזק את חשיבותה של הקבוצה בתקופה זו.
לסיכום, הזמנה של מנהל לשיח קבוצתי סדיר וביסוס מרחב מכיל ובטוח בין כתלי העבודה, מעניקה לכל אחד מן העובדים את הרשות להיות אנושי.
בנוסף, המעטפת התומכת של קבוצה, מאפשרת להתרומם ביחד מתוך המשבר, וזהו מאפיין חשוב של חוסן- היכולת לא רק לשרוד את הקושי, אלא לצמוח ולשגשג מתוכו.
